הפצע שאין לו תחבושת: על פוסט טראומה צבאית

אתה חוזר, אבל משהו בך נשאר שם

הייתי לוחם ביחידה מובחרת. לא הרגשתי גיבור ולא הייתה שם גבורה, אבל חייתי בתוך שגרה מבצעית אינטנסיבית שהרגישה לי טבעית. לזה התכוננתי שנים, לזה חלמתי להגיע. הפעילויות, המשימות והדריכות היו חלק ממני, והרגשתי חי ומלא משמעות.

אני זוכר היטב את ההיתקלות הקשה בעזה. את המראות הקשים, היריות, הרימונים, הטנקים והסיטואציה הקשוחה שרק בדיעבד אני מבין עד כמה הייתה מטלטלת.ואני זוכר גם בדיוק מה הרגשתי מיד שהכל הסתיים – כלום. פשוט שום דבר.      לא פחד, לא הלם, לא כעס. כלום. קור פנימי. שקט מלאכותי. גם אחרי, עוד בעזה ובימים שלאחר היציאה ממנה, התחילו להדהד לי בראש מחשבות מטרידות: אולי אני דפוק? אולי הפכתי לרובוט? איך אני ממשיך כרגיל כשמסביב הכול נשבר ככה?

אבל המשכתי. כלפי חוץ תפקוד מלא. כלפי פנים הדחקה מלאה.

כשהגוף ממשיך והנפש מתחילה להגיב

התחושות הקשות הגיעו חודשים אחר כך, לאט ובהדרגה. רסיסים של פחד, בלבול וניתוק. המון ניתוקים. בכל פעם הדחקתי, טשטשתי והמשכתי הלאה. עבודה, אימונים, סמים, מסכים, כל דבר שישקיט.

לאט לאט העומס הרגשי גדל ולא מצא דרך לצאת. הימים עברו והתסמינים לא חלפו. להפך, הם התחזקו ותפסו יותר ויותר מקום בחיים שלי. הייתי מתפקד בימים וקורס בלילות, או חוגג בלילות וקורס בימים. מאבק של לוחם בעצמו, כי כמו שהרגילו אותנו, זה שקצת קשה לא אומר שנשברים.

עד שיום אחד הכול פשוט קרס. פתאום. בבת אחת. כמו שיטפון. לא הצלחתי לקום מהמיטה ולא יכולתי לדבר. הכול התפרץ.

הבנתי שמשהו עמוק בתוכי נסדק כבר מזמן, ורק עכשיו דרש ממני לעצור ולהסתכל עליו.

הרגע שבו ביקשתי עזרה

זה היה תהליך שכרסם בי מבפנים ולבסוף יצא החוצה. תהליך ארוך, קשה ומפחיד. הוא התחיל בהבנה שיש לי בעיה, והיא לא קטנה. אחר כך הגיעה הכחשה, שוב הדחקה, ואז עוד פעם הכרה. השלמה. רגרסיה.

רגע לפני הקריסה הטוטאלית אזרתי אומץ וביקשתי עזרה.

שיחת טלפון אחת. משפט אחד שנשבר לי בגרון. זה היה הסדק הראשון שדרכו נכנס אור. לא פתרון, אבל התחלה. יצאתי למסע שבו כבר לא ניסיתי לסחוב הכול לבד. הבנתי שהמשקל שאני נושא לא יושב רק על הגב, אלא עמוק בתוך הנפש.

ומאז אני כותב, מדבר ומלווה אחרים. הפצע הזה לא חייב להישאר לבד. יש חיים אחרי. הם לא נראים בדיוק אותו דבר, אבל יכולים להיות בהם עומק אחר, יכולת להתעלות, ללמוד ולצמוח. לפעמים קשה להאמין שזה בכלל אפשרי, אבל הייתי שם, ואני יודע שזה אפשרי וקיים.

פוסט טראומה צבאית – לא רק בסרטים

פוסט טראומה צבאית היא לא רק תופעה רפואית. היא פצע עמוק שהחוויה משאירה בנפש. פצע שלא מדמם לעין, אבל כואב בכל נשימה, בכל זיכרון ובכל רגע שקט מדי או חזק מדי. והכאב הזה לא שייך רק ללוחמים מהסרטים. הוא יכול לפגוש אנשים רגילים לגמרי, גברים ונשים שחוו מצבים קיצוניים של סכנה, אלימות, אובדן או חרדה מתמשכת.

מהי פוסט טראומה צבאית?

PTSD, Post Traumatic Stress Disorder, היא הפרעה נפשית שיכולה להתפתח בעקבות חשיפה לאירועים טראומטיים. הסיכון עולה במיוחד כשאדם חווה איום ממשי על חייו או על חיי אחרים.

במסגרת צבאית אפשר להיחשף לקרב, תאונה, פציעה, מוות, תקיפה או שירות מתוח לאורך זמן. אצל חלק מהאנשים התסמינים מתחילים מיד. אצל אחרים הם מופיעים חודשים או אפילו שנים לאחר האירוע, לפעמים בעקבות טריגר או אירוע נוסף.

חשוב להבין שלא כל קושי רגשי אחרי השירות הוא פוסט טראומה. אנשים מגיבים לטראומה ולמצבי לחץ בדרכים שונות. איש מקצוע מוסמך צריך לבצע את האבחון, בין היתר לפי חומרת הסימפטומים ורמת הפגיעה בתפקוד, בעבודה, בשינה, במערכות יחסים ובתחושת הערך העצמי.

זו לא תווית שצריך לרצות או לפחד ממנה. זו דרך להבין בצורה טובה ועמוקה יותר מה בדיוק עובר עליך.

התסמינים שמתחבאים מאחורי חיוך

• פלאשבקים – זיכרונות פולשניים ותחושה כאילו הגוף והנפש חוזרים לשם.
• סיוטים והפרעות שינה.
• ריחוק רגשי מאנשים קרובים.
• תחושת אשמה, בושה או כעס שלא מרפים.
• דריכות מתמדת ותגובתיות יתר.
• הימנעות מקולות, מקומות, אנשים או מצבים שמזכירים את האירוע.
• תחושת חוסר משמעות, נתק מהעולם ודיכאון.

בניגוד לפציעה פיזית שכולם רואים, פוסט טראומה היא פציעה שקופה. אין תחבושת, אין גבס ואין סימן חיצוני. מי שחי איתה עלול להרגיש שהוא צריך להסביר את עצמו כל הזמן. למה אתה לא "כמו כולם"? למה דברים מסוימים כל כך קשים לך?

לא פעם אתה מתחיל להרגיש נחות או חלש, ומשקיע המון אנרגיה בניסיון להסתיר. אבל אי אפשר באמת להסתיר משהו מהלב שלך. הפוסט טראומה יכולה להגיע בגלים, וההתמודדות איתה לא תמיד דורשת עוד מלחמה. לפעמים צריך דווקא להכיר בה, להבין אותה וללמוד איך לחיות לצידה בלי לתת לה לנהל את כל החיים.

למה זה כל כך קשה?

קודם כל, כמעט אף אחד לא רואה את הפצע הזה מבחוץ. הוא חי בעולם פנימי שרוב האנשים סביבך לא באמת מכירים. גם השפה שלנו עדיין מתקשה לדבר על הרגישות של לוחמים, על הצורך שלהם בעיבוד רגשי ועל הזכות שלהם להישבר אחרי מה שעברו.

החברה שלנו מהללת גבורה, חוסן ויכולת "להתגבר", אבל לא תמיד יודעת להתמודד עם המחיר הנפשי שאותם מצבים משאירים אחריהם. אצל גברים זה יכול להיות קשה אפילו יותר. רבים מאיתנו פשוט לא התרגלו לדבר על רגשות. לא על כאב, לא על חולשה ולא על פחד.

ומה קורה כשלא מטפלים בזה?

לפעמים אדם חי עם חצי נשימה, חצי נוכחות וקשרים שנשארים חצי פתוחים. אצל חלק מהאנשים נכנסות לתמונה גם התמכרויות, התפרצויות, בדידות עמוקה או תחושת חוסר ערך. הכאב עלול לגלוש גם למעגלים רחבים יותר: משפחה, ילדים, זוגיות ועבודה. כשכאב לא מקבל מענה, הוא בדרך כלל מחפש דרך אחרת לצאת. ולא תמיד זו דרך בריאה.

אז מה כן אפשר לעשות?

1. לדבר על זה

השלב הראשון הוא להסכים להרגיש ולהגיד בקול: "אני סוחב טראומה מהשירות שלי". לא כתירוץ ולא כוויתור, אלא כהכרה במה שעברת וכצעד ראשון בדרך להתמודדות.

2. למצוא ליווי מתאים

לא כל טיפול מתאים לכל אדם. היום קיימות גישות שונות לטיפול בפוסט טראומה, ובהן CBT, EMDR, טיפול סומטי, לוגותרפיה, טיפול קבוצתי וגישות טיפוליות נוספות. המטרה היא למצוא מקום מקצועי ובטוח שמבין את מה שאתה עובר ויודע להתאים את הדרך אליך.

3. לזכור שאתה לא לבד

אנשים רבים מתמודדים עם פוסט טראומה אחרי שירות צבאי. הם מגיעים מכל יחידה ומכל סוג שירות. רבים מהם עובדים, אוהבים, מגדלים משפחות וממשיכים בחיים, גם כשהכאב עדיין נמצא שם. המפגש עם אנשים שמכירים את החוויה יכול לתת תחושת שייכות ולהוריד חלק מהבדידות.

4. לא לוותר על קשר

גם כשהלב סגור, עדיין יש תקווה. אפשר לבנות מערכות יחסים בריאות, קרובות ואוהבות. לפעמים דווקא דרך השבר מגיע חיבור עמוק יותר, לעצמך ולאנשים שסביבך.

ולמה זה כל כך אישי לי?

כי אני מכיר את המקום הזה גם מתוך החיים שלי. ואני פוגש מדי יום אנשים שחזרו הביתה, אבל משהו בהם עדיין נשאר שם. חלקם בוכים בלילה ולא תמיד יודעים להסביר למה. אחרים מרגישים זרים לבני הזוג, לילדים או אפילו לעצמם. יש גם מי שכבר התחילו להאמין שאין מה לעשות.

אבל יש. יש מה לעשות. אפשר לפנות, אפשר לדבר, ויש דרך לעבור את זה.

הפוסט טראומה אולי לא פשוט תיעלם, אבל אפשר ללמוד לחיות איתה אחרת. במקום לתת לה לנהל אותך, אפשר בהדרגה להבין אותה, להכיל אותה ולבנות מחדש מקום לחיים מסביבה.                                                                   אני יודע כי הייתי שם. ובמובנים מסוימים, אני עדיין שם.

אם הגעת עד כאן – אולי הגיע הזמן

אולי הגיע הזמן לשיחה. למייל. למפגש. לרגע אחד שבו הלב נפתח קצת.

לא בגלל שאתה חלש, אלא בגלל שאתה אנושי.

וזה, אולי, הכוח האמיתי.