לפני שנהייתי מטפלהייתי מטופל.

שנים שניסיתי לברוח.

הייתי בחור צעיר וחברותי, עם חלומות מפה ועד סוף העולם. את השירות שלי ביחידה מובחרת סיימתי עם פוסט טראומה צבאית מודחקת, מוכחשת ובעיקר - לא מטופלת.

מבחוץ המשכתי לחיות. עבדתי, התקדמתי, בניתי קריירה ועשיתי דברים שאני גאה בהם. אבל בפנים משהו לא הפסיק להתפרק. בכל פעם שהצלחתי להתרומם, הגיעה התרסקות נוספת - חזקה וכואבת יותר - ואני המשכתי בעקשנות לסרב להודות שיש לי בעיה אמיתית ושאני זקוק לעזרה.

הפכתי למומחה בללבוש מסכות. להסתובב עם חיוך, להמציא תירוצים ולהגיד לכולם ש״הכול בסדר״, בזמן שאני מתמודד עם התקפי חרדה, עוררות, רעידות, מחשבות טורדניות, דיכאון ותחושת ריקנות עמוקה.

ניסיתי להשתיק את הראש בכל דרך אפשרית: סמים, אפליקציות, סקס, מסיבות וכל דבר שייתן לי לכמה שעות תחושה שאני לא צריך להתמודד עם מה שקורה בתוכי. מבחוץ המשכתי לתפקד; בבית הייתי מתפרק.

רק שנים אחר כך הבנתי שאלו לא היו ״תקופות קשות״ או אופי בעייתי. זו הייתה התמודדות עם טראומה ופוסט טראומה (PTSD) שלא קיבלה מקום.

פוזה חסרת אחריות.
לא הפסקתי לברוח.

תל אביב. הייטק. תקשורת. חיי לילה. בר תל אביבי. מסיבות. סמים. כסף. הצלחות. You name it.

כל פעם מטפס הכי גבוה שאפשר - עד הנפילה הבאה.

הגוף היה מאותת לי לעצור, והנפש הייתה מכבה מנועים בבת אחת. לא היה כיוון ולא הייתה דרך. היו בעיקר פלסטרים עד הדימום הבא.

הייתי טוב בלספר סיפורים לאחרים, ובעיקר לעצמי. אבל מתחת לכל זה חיו חרדה, דיכאון, חוסר שקט, תחושת חוסר משמעות ומשברים נפשיים חוזרים. לאט-לאט איבדתי את תחושת השליטה ואת היכולת להבין למה אני בכלל ממשיך לרוץ.

הגעתי גם למקומות חשוכים מאוד, כולל מחשבות אובדניות קשות.

ככה שרדתי במשך 12 שנה, עד שהגעתי לנקודת שבירה אמיתית. כבר לא יכולתי להמשיך באותה צורה - וסוף-סוף עשיתי את הדבר שהייתי צריך לעשות שנים קודם.

התחלתי לדבר.
על הכול.

לקחתי אחריות והתחלתי להסתכל לעצמי בעיניים. בהתחלה זה היה מוזר ואפילו מביך. אחרי שנים של הדחקה ושל ״אני בסדר״, לא ידעתי אפילו להסביר מה אני מרגיש.

אבל לאט-לאט, דרך שיחות, עבודה רגשית, נשימה, הקשבה לגוף ומפגש אמיתי עם הדברים שניסיתי להסתיר, התחלתי להבין את עצמי מחדש.

הבנתי שאין בושה בלבקש עזרה. הבנתי שפוסט טראומה, חרדה ודיכאון אינם עדות לחולשה, אלא סימנים לכך שמשהו עמוק בתוכי זקוק להתייחסות.

והבנתי שעבורי, הדרך ליציאה ממשבר נפשי לא הייתה להמשיך להעמיד פנים שאני חזק - אלא להסכים לפגוש את הכאב, לבנות מחדש חוסן נפשי, וללמוד בהדרגה איך לחזור לחיים, לקשרים ולתפקוד.

זה לא קרה ביום אחד. עברתי תהליך ארוך של התמודדות, שינוי וצמיחה. אבל תוך כדי העבודה עם הטראומה שלי, הבנתי גם משהו אחר - אולי הדבר החשוב ביותר שלמדתי על עצמי.

אני רוצה לעזור לאחרים.

הבנתי שאת מה שאני עברתי עוברים עוד הרבה אנשים - חיילים, לוחמים, גברים צעירים ואנשים שמבחוץ נראים מתפקדים לחלוטין, אבל בפנים מתמודדים עם פוסט טראומה, חרדות, דיכאון, משבר, ריקנות או אובדן משמעות.

והבנתי שאני רוצה להשתמש גם בניסיון החיים שלי וגם בכלים מקצועיים כדי לעזור לאחרים לא להישאר לבד בתוך המקום הזה.

אז החלטתי ללמוד מהבסיס - להבין את האדם, את המשמעות ואת הקשר בין גוף, נפש ורוח.

התחלתי בלימודי תואר שני בפילוסופיה, מתוך רצון להבין לעומק שאלות של קיום, בחירה, סבל ומשמעות.

משם המשכתי ללימודי לוגותרפיה - טיפול באמצעות משמעות, הגישה שפיתח ויקטור פרנקל ושמה במרכז את היכולת של האדם למצוא משמעות, כיוון ו״למה״ גם בתקופות של משבר, כאב וחוסר ודאות.

הלוגותרפיה חיברה עבורי בין עולם הטיפול לבין משהו שהיה חסר לי במשך שנים: לא רק לשאול ״איך מפסיקים לכאוב?״, אלא גם ״בשביל מה אני רוצה לחיות אחרת?״.

בהמשך למדתי אימון הוליסטי ברידמן, גישה שרואה את האדם כמכלול של גוף, נפש ורוח, ומשלבת עבודה על מודעות, רגשות, דפוסים, מטרות, חוסן וכלים מעשיים להתקדמות בחיים.

לאט-לאט חיברתי את כל העולמות האלה - הסיפור האישי שלי, לוגותרפיה, אימון הוליסטי, גוף-נפש, עבודה עם משמעות וכלים להתמודדות עם משברים - והתחלתי ללוות אחרים בדרך שלהם.

היום אני לוגותרפיסט ומטפל הוליסטי מוסמך.

אני גם אדם שחי בעצמו עם הסיפור של פוסט טראומה צבאית, והיום נמצא במקום אחר לגמרי מבחינת תפקוד, מודעות והקשר שלי לעצמי.

אני מלווה בעיקר חיילים וגברים צעירים שמתמודדים עם פוסט טראומה, טראומה צבאית, חרדה, דיכאון, משברים נפשיים, תחושת תקיעות ואובדן משמעות, בתהליך שמשלב שיחה, לוגותרפיה, אימון הוליסטי ועבודה על גוף-נפש-רוח.

המטרה היא לא למחוק את מה שקרה ולא להעמיד פנים שהכול טוב. המטרה היא להבין מה קורה לך, לזהות את הכוחות שכבר קיימים בך, לבנות חוסן וכלים חדשים - ולמצוא מחדש משמעות, כיוון ויכולת לנוע קדימה.

אז זה הסיפור שלי.

אבל אם בתוך מה שקראת יש אפילו חלק קטן ממה שאתה עובר עכשיו - אם אתה מתמודד עם פוסט טראומה, חרדה, דיכאון או משבר נפשי, או פשוט מרגיש שאיבדת כיוון ומשמעות - אז אחי, הייתי שם.

ואני יודע שאפשר להתחיל לבנות דרך אחרת.

שלח הודעה לעמית