על צמיחה פוסט טראומטית – הסיפור האישי שמפגיש את המחקר
כשהתחלתי ללוות אנשים בתהליכי החלמה מפוסט טראומה, משהו בתוכי כבר ידע שיש עוד אפשרות מעבר ל"לחזור למה שהייתי פעם". ראיתי שלפעמים דווקא מתוך השבר הכי עמוק אדם מגלה בתוכו כוחות, קשרים ותובנות שלא הכיר קודם.
בהתחלה זו הייתה בעיקר אינטואיציה. רק אחר כך גיליתי שלמחקר יש לזה שם: צמיחה פוסט טראומטית, או Post-Traumatic Growth, ובקיצור PTG.
כאדם שעבר טראומה בעצמו וכמי שמלווה אחרים, חשוב לי להגיד דבר אחד כבר בהתחלה: צמיחה לא הופכת את הטראומה למשהו טוב. אין צורך לייפות את הכאב, להודות עליו או לחפש בו בכוח "מתנה". טראומה יכולה להיות קשה, הרסנית ומטלטלת מאוד. אבל לפעמים, לצד הכאב, מתחיל להיבנות גם משהו חדש. וזה בדיוק מה שמעניין אותי בצמיחה פוסט טראומטית.
מהי בעצם צמיחה פוסט טראומטית?
הפסיכולוגים ריצ'רד טדסקי ולורנס קלהון טבעו בשנות ה-90 את המושג Post-Traumatic Growth. הם השתמשו בו כדי לתאר שינויים חיוביים ומשמעותיים שאנשים עשויים לחוות בעקבות ההתמודדות עם טראומה או משבר קשה.
הצמיחה לא מחליפה את הסבל ולא מוחקת אותו. היא יכולה להתרחש לצידו ולעיתים דורשת זמן רב, עיבוד רגשי ותמיכה מתאימה. טדסקי וקלהון זיהו כמה תחומים מרכזיים שבהם אנשים מתארים שינוי. ביניהם הערכה עמוקה יותר לחיים, קשרים קרובים יותר, תחושת כוח פנימי, שינוי בסדרי העדיפויות והתפתחות של תפיסת עולם או משמעות חדשה. במילים פשוטות, משהו נשבר, אבל האדם לא בהכרח חוזר להיות בדיוק מי שהיה לפניו. לפעמים הוא פשוט בונה משהו אחר.
מה המחקר אומר?
מחקרים ומטא-אנליזות מצאו שאנשים רבים מדווחים על לפחות שינוי חיובי אחד בעקבות התמודדות עם טראומה. בחלק מהמחקרים השיעורים מגיעים לעשרות אחוזים מהנבדקים. זה לא אומר שהכאב נעלם. אדם יכול לחוות פוסט טראומה, חרדה או זיכרונות קשים ובמקביל להרגיש שהחיים שלו קיבלו עומק אחר. הוא יכול להתחבר יותר למשפחה, להפסיק לקחת דברים מסוימים כמובן מאליו, לשנות כיוון בחיים או לגלות בתוכו יכולת שלא הכיר קודם.
וזה אולי אחד הדברים הכי מעניינים ב-PTG. צמיחה וכאב לא חייבים לסתור זה את זה. שניהם יכולים להיות שם באותו זמן.
זה לא "תחשוב חיובי"
חשוב לעשות כאן הפרדה ברורה. צמיחה פוסט טראומטית היא לא חשיבה חיובית ולא ניסיון לשכנע את עצמך ש"הכול לטובה". לפעמים הכול ממש לא לטובה. המחקר מדבר דווקא על תהליך שבו אדם נאלץ לבחון מחדש דברים בסיסיים מאוד. מי אני? במה אני מאמין? מה חשוב לי? על מי אני יכול לסמוך? מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי עכשיו?
טראומה יכולה לערער את כל התשובות הישנות לשאלות האלה. מתוך הערעור הזה מתחיל לפעמים תהליך של בנייה מחדש.
כשהסיפור הישן כבר לא עובד
לפני טראומה, לרבים מאיתנו יש תפיסה מסוימת של העולם. אנחנו מאמינים שיש לנו שליטה, שאם נעשה את הדברים נכון נישאר בטוחים ושדברים קשים קורים בעיקר לאחרים. טראומה יכולה לפרק את האשליה הזאת ברגע. פתאום האדם צריך לבנות לעצמו סיפור חדש. לא סיפור יפה יותר, אלא כזה שמצליח להכיל גם את מה שקרה.
התהליך הזה יכול להיות כואב מאוד. הוא דורש לפעמים להתמודד עם פחד, כעס, אשמה וחוסר ודאות. אבל דווקא מתוך ההתמודדות הזאת יכולה להתפתח משמעות חדשה.
ומה קורה במוח?
גם המוח שלנו אינו מערכת קפואה. מחקרים בתחום הנוירופלסטיות מראים שהמוח מסוגל להשתנות ולהסתגל לאורך החיים, גם לאחר חוויות טראומטיות. טראומה יכולה להשפיע על מערכות שקשורות לזיכרון, פחד, עוררות ותגובה לסכנה. מצד שני, תהליכים של טיפול, למידה, יצירת הרגלים חדשים וקשרים בטוחים יכולים לעזור למוח לפתח דפוסים אחרים לאורך זמן.
זה לא קסם וזה לא קורה ביום אחד. אבל הגוף והמוח ממשיכים ללמוד.
בשבילי זאת נקודה חשובה מאוד, כי היא מזכירה לנו שהמצב שבו אדם נמצא היום לא בהכרח קובע איך ירגיש בעוד שנה או בעוד חמש שנים.
מה יכול לעודד צמיחה?
אין נוסחה אחת שמתאימה לכולם, אבל המחקר מצביע על כמה גורמים שחוזרים שוב ושוב.
קשר ותמיכה
אחד הגורמים המרכזיים הוא קשר עם אנשים אחרים. משפחה, חברים, קבוצה או אדם מקצועי שיכול להחזיק את הסיפור בלי להיבהל ממנו. אדם שעבר טראומה לא תמיד צריך עצות. לפעמים הוא צריך מישהו שמסוגל להישאר לידו גם כשהסיפור קשה. מחקרים על צמיחה פוסט טראומטית מצביעים שוב ושוב על החשיבות של תמיכה חברתית בתהליך ההתמודדות והשיקום.
עיבוד של מה שקרה
גם היכולת לתת מילים לחוויה חשובה. לא רק לספר "מה קרה", אלא להתחיל להבין מה האירוע עשה לי, במה הוא שינה אותי ואיך אני רוצה לחיות עכשיו. כאן נכנסות גם גישות שמתמקדות במשמעות ובנרטיב האישי. טיפול נרטיבי, לוגותרפיה וגישות אחרות שעוסקות במשמעות יכולות לעזור לאדם לבנות סיפור חיים שמכיל את הטראומה, בלי לתת לה להפוך לכל הזהות שלו.
משמעות וכיוון
אני פוגש את זה גם בעבודה עם אנשים. ברגע שאדם מתחיל לשאול "מה למדתי על עצמי?", "מה באמת חשוב לי?" או "איזה חיים אני רוצה לבנות עכשיו?", משהו מתחיל לזוז.
זה לא אומר שהתסמינים נעלמים. לפעמים הם עדיין שם. אבל האדם כבר לא עוסק רק בשאלה "איך אני מפסיק לסבול?". בהדרגה מצטרפת שאלה נוספת: "לאן אני רוצה ללכת מכאן?" ובעיניי זאת שאלה חזקה מאוד.
לא כולם חייבים לצמוח
חשוב לי לעצור כאן.
צמיחה פוסט טראומטית היא לא חובה.
אף אחד שעבר טראומה לא צריך להפוך אותה ל"שיעור לחיים". אין חובה למצוא משמעות, להקים עמותה, לשנות קריירה או להפוך לגרסה מוארת יותר של עצמך. לפעמים אדם עובר תקופה קשה וכל האנרגיה שלו הולכת לדבר אחד בלבד: להחזיק את הראש מעל המים.
וזה מספיק.
המחקר גם מזהיר מפני מצב שבו אדם מרגיש שהוא "אמור" לדווח על צמיחה. לפעמים אנחנו רוצים להאמין שהשתנינו לטובה, גם כשהשינוי עדיין לא התבסס עמוק בחיים. לכן אין צורך לרדוף אחרי PTG. אם היא מגיעה, היא מגיעה בקצב שלה.
ומה קרה אצלי?
לא מצאתי משמעות בכל מה שעברתי. היו תקופות שבהן לא ראיתי שום משמעות. היו ייאוש, כעס, חוסר אונים והמון שאלות שלא היו לי עליהן תשובות. אבל כשאני מסתכל אחורה, אני כן רואה דברים שנולדו מתוך הדרך הזאת. למדתי לבקש עזרה. למדתי להודות שאני לא תמיד חזק. פיתחתי יותר חמלה כלפי עצמי וכלפי אנשים אחרים. הבנתי עד כמה קשר, משמעות ותחושת תרומה חשובים לי. ובעיקר, השתנה היחס שלי לשבר.
פעם חשבתי ששבר הוא הוכחה שמשהו בי התקלקל. היום אני מבין שגם מתוך מקום שבור אפשר להתחיל לבנות. לא את אותו הדבר שהיה קודם. משהו חדש.
אני רואה את זה גם אצל אחרים
אני פוגש אנשים שעברו דברים קשים מאוד. חלקם עדיין נאבקים בתסמינים של פוסט טראומה. יש ימים טובים ויש ימים קשים. ולפעמים כל המאבק הוא פשוט לעבור את היום.
אבל מדי פעם מתחילים לראות תנועה. אדם מחדש קשר עם המשפחה. מישהו משנה סדרי עדיפויות. אחר מתחיל להבין שהוא רוצה לעזור לאנשים שעברו דברים דומים. לא צריך לקרוא לזה נס. בעיניי זו עדות ליכולת האנושית להשתנות.
לא לחזור לאחור, אלא לבנות קדימה
אולי זו הנקודה שהכי חשובה לי בכל הסיפור של צמיחה פוסט טראומטית. המטרה לא תמיד צריכה להיות לחזור להיות האדם שהיינו לפני הטראומה.
לפעמים אי אפשר.
ולפעמים גם לא צריך.
אפשר לקחת את מה ששרד, להבין מה נשבר ולבנות מתוכו משהו חדש. חיים שיש בהם יותר מודעות, יותר דיוק, יותר קשר ויותר משמעות. לא בגלל שהטראומה הייתה טובה. אלא למרות שהיא הייתה קשה.
צמיחה פוסט טראומטית היא לא יעד שמסמנים עליו וי. היא תהליך. לפעמים היא מגיעה בצעדים קטנים מאוד, ולפעמים מבחינים בה רק בדיעבד. אבל האפשרות קיימת. אני יודע את זה מהמחקר, מהאנשים שאני פוגש ומהחיים שלי.
מתוך הפציעה אפשר לפתח עמוד שדרה חדש. לא במקום מה שנשבר, אלא לצידו.
מקורות
Vishnevsky, T., Cann, A., Calhoun, L. G., Tedeschi, R. G., & Demakis, G. J. (2010). Gender differences in self-reported posttraumatic growth: A meta-analysis. Psychology of Women Quarterly, 34(1), 110-120.
Helgeson, V. S., Reynolds, K. A., & Tomich, P. L. (2006). A meta-analytic review of benefit finding and growth. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 74(5), 797.
Prati, G., & Pietrantoni, L. (2009). Optimism, social support, and coping strategies as factors contributing to posttraumatic growth: A meta-analysis. Journal of Loss and Trauma, 14(5), 364-388.
Neimeyer, R. A. (2000). Narrative disruptions in the construction of self. In R. A. Neimeyer & J. D. Raskin (Eds.), Constructions of disorder. American Psychological Association.
Frankl, V. E. (1985). Man's Search for Meaning. Washington Square Press.
Frazier, P., Tennen, H., Gavian, M., Park, C., Tomich, P., & Tashiro, T. (2009). Does self-reported posttraumatic growth reflect genuine positive change? Psychological Science, 20(7), 912-919.
Bremner, J. D., Elzinga, B., Schmahl, C., & Vermetten, E. (2007). Structural and functional plasticity of the human brain in posttraumatic stress disorder. Progress in Brain Research, 167, 171-186.
