מה הטעם בחיים? על המקום שבו הכול מרגיש חסר ערך

אני רוצה להתחיל בווידוי. היו תקופות בחיים שלי שבהן המשפט "בא לי למות" נאמר בכנות מלאה. במשך ימים ארוכים באמת קיוותי למותי ועסקתי שעות לא מעטות באפשרויות העומדות בפני ובדרך להגיע לשם. פשוט לא רציתי להרגיש יותר כמו שהרגשתי. רציתי שהכאב יפסיק, שהראש ישתוק לכמה דקות ושהלחץ בחזה ירד. רציתי לעבור לילה אחד בלי עוד סיבוב אינסופי של מחשבות, ולקום בבוקר בלי אותה שאלה מוכרת: מה הטעם?

היו ימים שבהם הסתכלתי על החיים מבחוץ ולא הבנתי בשביל מה כולם ממשיכים לרוץ. עבודה, כסף, זוגיות, תוכניות, חופשות, הישגים, עוד יעד ועוד אחד. הרי בסוף הכול גם ככה נגמר. אנשים הולכים, דברים שאנחנו בונים מתפרקים, והחיים יכולים להפוך את כל התוכניות שלנו בשנייה. ברגעים השחורים באמת המסקנה נשמעה פשוטה ואכזרית: גם ככה הכל חסר ערך.

אני מכיר את המקום הזה לא מספרים ולא מהכשרה מקצועית, אלא מתוך הגוף. יש כאב שנשאר במחשבות, ויש כאב שחוצה איזשהו גבול ויורד פנימה. לחזה, לבטן, לריאות. אצלי הוא הרגיש לפעמים כמו עשן שחור שהתפשט מבפנים, עד שכבר היה קשה להבין איפה אני נגמר ואיפה החושך מתחיל. מבחוץ אתה עדיין מתפקד איכשהו, עונה לאנשים, עושה דברים ואולי אפילו מחייך. בפנים משהו הולך ונכבה.

כשמתחילים להאמין שככה זה יישאר

בעיניי, אחד הדברים המפחידים ביותר במקום הזה הוא לא רק הכאב עצמו, אלא המחשבה שהוא כבר הפך להיות אתה. אחרי מספיק זמן בתוך חושך, קשה לזכור איך הרגישו החיים לפניו. לאט לאט אתה מתחיל לחשוב שאולי זו כבר לא תקופה אלא המציאות החדשה שלך.

בדיוק שם משפטים כמו "יהיה בסדר" עלולים לעצבן. גם "תחשוב חיובי" לא ממש עוזר. כשכואב באמת, אתה לא צריך שמישהו יסביר לך שהחיים יפים. קודם כול אתה צריך שמישהו יכיר בכך שכרגע הם ממש לא מרגישים ככה.

ואז, דווקא מהמקום הזה, הנמוך והאפל ביותר, התחלתי לחפש תשובות. לא חיפשתי משפט השראה ולא רציתי שמישהו ימכור לי תקווה בכוח. ניסיתי להבין משהו בסיסי הרבה יותר: למה אנחנו בכלל ממשיכים? מה גורם לגוף לקום בבוקר כשהראש אומר שאין טעם? האם בתוך אדם שרוצה שהכול ייפסק קיים במקביל גם חלק אחר, קטן ועקשן, שעדיין רוצה להישאר?

כל מה שרציתי בהתחלה היה לבדוק מה האנשים הכי חכמים ורגישים בהיסטוריה אמרו על מה שעבר עליי, ואיך הם ניסו לתת צורה לאותן מחשבות קשות שלא עוזבות אותי. בלי ששמתי לב, נשאבתי פנימה. פתאום היא פשטה את הריחוק התיאורטי והפכה להד מדויק של הנפש – עדות לכך שאחרים כבר צעדו בחושך הזה לפניי.

שופנהאואר והרצון שממשיך לעבוד

את שופנהאואר גיליתי לחלוטין במקרה, ודווקא בתוך הפסימיות המלנכולית שלו מצאתי משהו ממגנט, סוג של אמת מפוכחת ונטולת זיוף, שמעזה לגעת בחושך בלי מסיכות ובלי להציע קלישאות מנחמות. שופנהאואר דיבר על הרצון לחיים. מבחינתו, מתחת למחשבות ולהיגיון פועל בנו כוח בסיסי שרוצה להמשיך, להשיג, להתקדם ולרצות. אנחנו רוצים אהבה, כסף, ביטחון, הצלחה, סקס, שקט או הכרה. כשאנחנו משיגים דבר אחד, לא עובר הרבה זמן עד שמופיע הדבר הבא שחסר לנו.

שופנהאואר ראה ברצון הזה גם מקור עצום לסבל. אני מצאתי בו דווקא משהו מנחם. בתקופות שבהן חשבתי שאין לי כוח לכלום, שמתי לב שהגוף שלי לא באמת הסכים איתי. הלב המשיך לפעום, הריאות עבדו, הגוף ביקש מים, אוכל, שינה, חום ומגע. הוא לא עצר בכל בוקר כדי לבדוק אם מצאתי סיבה מספקת לחיות. הגוף פשוט המשיך.

הפער הזה בין הראש לגוף תפס אותי. אולי הרצון לחיים לא תמיד נראה כמו אהבה גדולה לחיים. לפעמים אין בו שום התלהבות. הוא יכול להיות עקשנות גולמית מאוד, משהו בתוכנו שממשיך לעבוד גם כשאנחנו לא מצליחים להסביר למה.

מכאן הגעתי לשפינוזה.

הקונאטוס של שפינוזה: הניצוץ העקשן

אם שופנהאואר היה זה שסדק עבורי את הסכר ושאב אותי לפילוסופיה דרך החושך, שפינוזה היה המקום שבו מצאתי נחמה. מעבר חד מהפסימיות המלנכולית הישר אל ההרמוניה המוחלטת והסדר האינסופי של הקיום. שפינוזה השתמש בין היתר במושג קונאטוס. בפשטות, בהסבר מדהים על זה שכל דבר שואף להתמיד בקיום שלו ולהמשיך להיות. אני אוהב לחשוב על הרעיון הזה כמו על צמח שמצליח לבקוע מתוך סדק בבטון. הצמח לא יודע להסביר למה הוא צומח, וגם לא זקוק לתיאוריה על משמעות החיים. מבחינתו, הוא פשוט פונה אל האור.

בתקופות הקשות התחלתי לזהות את הקונאטוס הזה גם בעצמי. הוא לא הופיע בצורת החלטה דרמטית לבחור בחיים. לפעמים הוא התבטא בכוס מים, במקלחת, ביציאה קצרה מהבית או בהודעה שעניתי עליה. בפעמים אחרות זו הייתה הליכה של עשר דקות או שיחה שבה הצלחתי בפעם הראשונה להגיד בקול: קשה לי.

מבחוץ אלה פעולות קטנות. כשאתה עמוק בתוך משבר, הן יכולות להיות עצומות.

באותו שלב גם הפסקתי לשאול את עצמי כל הזמן איך אני חוזר להיות מאושר. השאלה הזאת הייתה גדולה מדי. כשאתה מרגיש שהכול חסר ערך, אושר נשמע כמעט כמו מושג ששייך לאנשים אחרים. במקום זה התחלתי לשאול שאלה הרבה יותר צנועה: מה יכול לגרום לי להרגיש היום קצת יותר חי?

לא חמישים אחוז. אפילו שניים.

לא לפתור את החיים, למצוא עוגן

השינוי הזה הפך עם הזמן גם לחלק מהדרך המקצועית שבה אני מסתכל על משבר. אדם שנמצא בתחתית לא תמיד צריך להתחיל בחיפוש אחר "הייעוד שלו". לפעמים זו דרישה עצומה מאדם שבקושי מצליח לנשום. לפני משמעות גדולה צריך לפעמים לבנות קרקע.

שינה, אוכל, תנועה, שגרה, אדם שאפשר לדבר איתו, טיפול, יציאה מהבית או עבודה שמחזירה תחושת יכולת – כל אחד מהם יכול להפוך לעוגן קטן. אף אחד מהם לא פותר את החיים, אבל ביחד הם יכולים להתחיל להחזיק אותם.

אני אוהב לחשוב על אדם שמטפס על קיר תלול. אם הוא ירים את הראש כל הזמן אל הפסגה, המרחק עלול לשתק אותו. מטפס לא מנסה לקפוץ למעלה. הוא מחפש מקום בטוח ליתד הבאה, תוקע אותה, מעביר אליה משקל ורק אז מתקדם.

כך גם בחיים. לא תמיד צריך לדעת לאן כל המסע הולך. לפעמים צריך לזהות רק את הצעד הבא שלא נותן לך להתרסק.

הרעיון הזה של עוגנים נולד אצלי מתוך המקום שבו למדתי בדרך הקשה שהדברים הקטנים והיומיומיים הם לפעמים אלה שמחזיקים אותנו כשהמילים הגדולות מפסיקות לעבוד.

ניטשה והשאלה ששינתה לי משהו

המשכתי לצלול לנבכי הנפש דרך הפילוספיה ומבין כל הקולות, היה קול אחד שדיבר אליי בעוצמה ששום דבר אחר לא התקרב אליה – פרדריך ניטשה, האהוב עליי מכולם. אם שופנהאואר הציע מראה ושפינוזה הציע שקט, ניטשה פשוט העיר אותי לחיים. הוא לימד אותי לא רק להבין את הסבל, אלא לאהוב את הגורל ולחיות את המציאות במלוא עוזה.עם הזמן התחברתי יותר ויותר לרעיון של הרצון לעוצמה. הרבה פעמים מפרשים את הביטוי הזה כרצון לשלוט באנשים אחרים. אני מתחבר אליו אחרת: כרצון להתפתח, ליצור, להתגבר ולהפוך למשהו שעוד לא היינו.

מכאן הגיעה שאלה ששינתה אצלי לא מעט. במקום לשאול שוב ושוב "למה זה קרה לי?", התחלתי לשאול: עכשיו שזה קרה לי, מה אני עושה עם זה?

אני לא מאמין שכל דבר קורה מסיבה. יש דברים שלא הייתי בוחר לעבור ולא הייתי מאחל אותם לאף אחד. אין צורך להפוך כאב לסיפור יפה כדי להצדיק אותו. לפעמים דבר נורא הוא פשוט דבר נורא.

אבל אחרי שהוא כבר קרה, עדיין נשאר משהו בידיים שלנו. אפשר לשאול מה עושים איתו מכאן.

השאלה הזאת לא מעלימה את הכאב, אבל היא מחזירה מעט כוח. אדם במשבר מרגיש פעמים רבות שהחיים קורים עליו. הכול מגיע מבחוץ והוא רק מגיב, נגרר ושורד. ברגע שבו הוא מתחיל לזהות מה עדיין נמצא בידיים שלו, אפילו אם מדובר בדבר קטן, הוא חוזר להיות קצת יותר שותף בחיים שלו.

בעיניי, שם מתחיל שינוי אמיתי.

ואז מגיע קאמי ושואל: ומה אם אין תשובה?

אלבר קאמי הלך מבחינתי אפילו יותר רחוק. הוא דיבר על האבסורד, על הפער בין הצורך שלנו במשמעות לבין עולם שלא תמיד מספק אותה. אנחנו רוצים לדעת למה דברים קורים. למה אדם טוב נפגע, למה אהבה נגמרת, למה מישהו צעיר מת, למה הגוף בוגד בנו ולמה לפעמים אנחנו עושים הכול "נכון" ובכל זאת החיים נותנים לנו אגרוף.

אנחנו שואלים למה, והעולם שותק.

קאמי לא ניסה לסגור את הפער הזה בתשובה יפה. דווקא שם מצאתי משהו משחרר. אולי אני לא חייב לפתור את החיים כדי לחיות אותם. אולי העובדה שאין לי הסבר מוחלט לכל דבר לא מחייבת אותי לוותר על האפשרות לבחור במה שחשוב עבורי.

אני יכול לאהוב גם אם שום דבר לא מבטיח לי שהאהבה תישאר. ליצור משהו למרות שיום אחד הוא ייעלם. לצחוק עם חבר, לעבוד, להתאמן, לטעות, לעזור למישהו ולהתחיל מחדש. לא מפני שהיקום אישר לי שהדברים האלה חשובים, אלא מפני שאני בוחר לתת להם ערך.

זה, עבורי, המרד של קאמי.

המרד שלי לא נראה כמו בסרטים

אני לא מדבר על רגע קולנועי שבו אתה קם מהרצפה, המוזיקה עולה וברור לכולם שניצחת את החושך. החיים שלי לפחות לא עבדו ככה. המרד יכול להיות שקט מאוד. יום שבו אתה קם למרות שלא רצית, פגישה שהלכת אליה, ארוחה שאכלת, שיחה שלא ביטלת או רגע שבו הצלחת לצחוק באמת אחרי הרבה זמן.

בטקסט שכתבתי לעצמי בעבר תיארתי את הנשימה עצמה כאקט כזה. גם כשהמחשבות כמעט ויתרו, הגוף המשיך לעבוד. יש משהו עמוק בהבנה הזאת. לפעמים אתה לא צריך להרגיש תקווה כדי לעשות פעולה שמחזיקה אותך בתוך החיים.

עם הזמן הפסקתי לחפש "משמעות לחיים" כאילו קיימת תשובה אחת שאני אמור למצוא. היום אני חושב שיש הרבה משמעויות קטנות, והן משתנות יחד איתנו. ביום אחד זו זוגיות, ביום אחר עבודה. לפעמים המשמעות נמצאת באדם שהצלחת לעזור לו, באימון, בכלב שמחכה בבית או בארוחת ערב עם מישהו שאתה אוהב.

ובימים קשים מאוד, המשמעות יכולה להיות פשוט להגיע לערב.

גם זה נחשב.

אני לא מבטיח שהכול יהיה בסדר

אני לא אוהב את ההבטחה הזאת. אין לי דרך לדעת שהכול יהיה בסדר, ובעיניי גם לא מקצועי להבטיח אותה.

מה שאני כן יודע הוא שהתחושה הכי מוחלטת בעולם ברגע מסוים יכולה להשתנות. היו תקופות שבהן לא הצלחתי לדמיין שום גרסה אחרת של החיים שלי. הכאב הרגיש קבוע, והייתי בטוח שהוא כבר הפך לחלק ממני.

ואז התחילו להופיע סדקים.

לא נס גדול ולא רגע של הארה. יום אחד שהיה מעט פחות קשה. צחוק שהיה אמיתי. משהו שהתחשק לי לעשות. אדם שרציתי לראות. פתאום הבנתי שלא הכול כבה. חלקים ממני פשוט נקברו עמוק מאוד.

היום אני גם חושב אחרת על הביטוי "רצון לחיות". פעם דמיינתי שהוא צריך להרגיש כמו התלהבות. עכשיו אני יודע שלפעמים הוא קטן ושקט. הוא יכול להיות סקרנות לראות מה יקרה מחר, אחריות כלפי אדם אחר או משהו שעוד לא הספקת לעשות.

לפעמים הוא רק אומר: לא היום.

אז מה הטעם בחיים?

אני לא יודע אם יש לי תשובה אחת לשאלה הזאת. למעשה, אני פחות ופחות בטוח שאנחנו צריכים אחת.

שופנהאואר דיבר על הרצון לחיים. שפינוזה על הקונאטוס. ניטשה הצביע על האפשרות ליצור ולהפוך, וקאמי הציע לנו למרוד בעולם שלא נותן לנו תשובות מוכנות.

אני לקחתי מכל אחד מהם משהו אחר. אולי החיים לא דורשים ממני להבין אותם עד הסוף. אולי הם מבקשים ממני להשתתף בהם, לחפש מה עדיין חי, לזהות מה כבה, לבנות עוגנים ולקבל עזרה כשצריך. לפעמים כל מה שנדרש הוא להסכים להגיע אל היום הבא גם בלי לדעת עדיין מה נעשה בו.

וזה אולי הדבר הכי משמעותי שלמדתי מהמקומות השחורים שהייתי בהם: לא תמיד צריך לראות את כל הדרך כדי להתחיל ללכת.

ואם "בא לי למות" הוא כבר לא רק משפט

יש הבדל בין לשאול "מה הטעם בחיים?" מתוך כאב קיומי לבין מצב שבו "בא לי למות" הפך למחשבה ממשית על לא להיות כאן. ברגע כזה לא צריך להישאר לבד ולנסות לנצח את המחשבה באמצעות פילוסופיה.

זה הזמן להכניס עוד אדם לתמונה. חבר, בן משפחה או איש מקצוע. אם קיימת סכנה מיידית, צריך לפנות לעזרה דחופה.

יש רגעים שבהם המשימה הראשונה אינה להבין את החיים. המשימה היא להישאר בתוכם.

ואם אתה מכיר את המקום שבו הכול מרגיש חסר ערך, אבל איפשהו מתחת לזה נשאר חלק קטן שמחפש דרך אחרת, אפשר להתחיל בדיוק ממנו. בלי קלישאות ובלי תשובות מוכנות. להבין מה כואב, מה מחזיק אותך, מה חסר ומה יכול להפוך לעוגן הבא.

לא צריך לראות כבר עכשיו את כל הפסגה. מספיק למצוא את המקום הבא שבו אפשר להניח את הרגל.