בוכים בלילה – מגפת הבדידות של הגברים הצעירים

יש משהו מאוד שקט בבדידות של גברים. היא לא תמיד נראית כמו עצב, ואין בהכרח דרמה, בכי או קריאה לעזרה. לפעמים היא נראית בדיוק כמו החיים הרגילים. קמים בבוקר, הולכים לעבודה, מתאמנים, נפגשים עם חברים, צוחקים, מעלים סטורי וחוזרים הביתה. ואז מגיע הלילה, השקט מתחזק והמחשבות מתחילות לעבוד. פתאום אתה קולט שיש סביבך אנשים, אבל אתה עדיין מרגיש לבד. רחוק מאחרים, ולפעמים אפילו רחוק מעצמך.

בשנים האחרונות הבדידות הפכה לבעיה בריאותית אמיתית. יותר ויותר אנשים מדברים עליה בעולם, אבל על קבוצה אחת עדיין מדברים פחות מדי: גברים צעירים.

למה דווקא גברים?

כי מגיל קטן אומרים לנו להחזיק. לא לבכות, לא להיות רגישים מדי, להתגבר ולהסתדר לבד. אחר כך אנחנו גדלים, והמסרים פשוט משנים צורה. תהיה מצליח. תביא כסף. תהיה חזק. תתקדם. תדע מה אתה רוצה. תהיה זה שאפשר לסמוך עליו.

ככה אנחנו לומדים לתפקד מצוין. אבל כמעט אף אחד לא מלמד אותנו מה לעשות כשכואב. איך לדבר כשמפחדים, איך להגיד "אני לא בסדר", ואיך לבקש קרבה בלי להרגיש חלשים. ובתוך כל זה אנחנו כמעט לא נותנים מקום לצורך בקשר אמיתי. לחברות בלי מסכות. למישהו שאפשר לשבת מולו בלי פאסון ובלי להוכיח כלום. לפעמים דווקא ככל שאתה מצליח יותר ומתפקד יותר, קשה יותר להודות שאתה מרגיש ריק. אם מבחוץ הכול נראה בסדר, איך מסבירים שמשהו בפנים לא?

בדידות מסוג אחר

זה לא שאין אנשים מסביב. הרבה פעמים יש המון. יש חברים, עבודה, קבוצות וואטסאפ, יציאות ואנשים בחדר כושר. אבל עדיין חסר עומק. אפשר לשבת ערב שלם ולדבר על כדורגל, כסף, עבודה, נשים, השקעות ופוליטיקה. בסוף הערב אתה חוזר הביתה, ואף אחד לא באמת יודע מה עובר עליך.

וזה לא כי גברים לא מרגישים. להפך, אנחנו מרגישים המון. פשוט הרבה מאיתנו אף פעם לא למדו איך לדבר את זה. אנחנו מחזיקים את הדברים בפנים עוד יום ועוד יום, עד שהשתיקה הופכת להרגל. לפעמים היא אפילו נהיית חלק מהזהות שלנו.

גם הרשתות החברתיות מעמיקות את הבדידות

ואז מגיע הטלפון. עוד זוג מושלם, חבר שעשה אקזיט, מישהו שטס לחו"ל, גוף מושלם או עסק מצליח. עוד חיוך ועוד הישג. אתה מסתכל על כל זה וחושב שאולי משהו אצלך פשוט לא עובד.

ככה הבדידות נהיית כפולה. מצד אחד אתה מרגיש רחוק מאנשים. מצד שני מתחילה לחלחל המחשבה שאתה פשוט לא מספיק טוב. לפעמים אנחנו אפילו לא קוראים לזה בדידות. במקום זה אנחנו עובדים יותר, מתאמנים יותר, יוצאים יותר או שותים יותר. נכנסים לעוד אפליקציה, עוד דייט ועוד קשר שלא באמת הולך לשום מקום. ממלאים כל רגע כדי שלא יהיה שקט.

כי בשקט אתה פוגש את עצמך. ולפעמים זה המפגש שהכי מפחיד אותנו.

אז מה עושים עם זה?

אין פתרון קסם. מי שמוכר לכם "5 צעדים לצאת מהבדידות" כנראה לא באמת מבין כמה הדבר הזה מורכב. אבל כן יש מקום להתחיל ממנו, והוא די פשוט: להפסיק לשקר לעצמך.

אפשר להגיד את זה כמו שזה. קשה לי. חסר לי. אני מרגיש לבד. אני צריך מישהו לדבר איתו.

זה נשמע קטן, אבל בעיניי זאת פעולה אמיצה. מהרגע שאמרת את האמת, אתה כבר לא חייב להמשיך להעמיד פנים. דבר עם חבר, אח, מישהו שאתה סומך עליו, מאמן או מטפל. אפשר גם להצטרף לקבוצה, לחוג או לקהילה. כל מקום שמאפשר לפגוש אנשים בגובה העיניים יכול להיות התחלה. אין צורך לפתוח מיד את כל החיים. מספיק לפתוח סדק קטן.

ומה באמת עוזר?

שיח אמיתי בין גברים. מקום שבו אפשר לדבר גם על הדברים שאנחנו בדרך כלל מחביאים. פחד, בדידות, כישלון, דיכאון, קנאה, פרידה וחוסר ביטחון. גם התחושה שפשוט אין לך כוח להמשיך להחזיק הכול.

קהילה. בני אדם צריכים להרגיש שייכים. לא חייבים לשבת במעגל ולדבר שלוש שעות על רגשות. לפעמים קבוצת ריצה, קבוצת גברים, חבר'ה שיוצאים לטייל או אימון שבועי עושים את העבודה. העיקר למצוא מסגרת שבה אתה מרגיש חלק ממשהו.

טיפול או אימון רגשי. לא כי אתה חלש ולא כי משהו בך דפוק. לפעמים פשוט מגיע הרגע שבו מבינים שלא חייבים לסחוב הכול לבד. איש מקצוע יכול לעזור לעשות סדר, להבין מה קורה בפנים ולפתוח דברים שסחבת במשך שנים.

קשרים עם עומק. אתה לא צריך עשרים חברים. שניים או שלושה אנשים אמיתיים יכולים להספיק. אנשים שאפשר להתקשר אליהם גם כשאין לך סיפור מצחיק לספר. כאלה שאפשר להיות לידם גם כשאתה לא בשיא שלך.

לשבור קצת את החוקים הישנים. אף אחד לא דורש ממך להיות תמיד הסלע. אתה גם לא חייב לדעת הכול או להיות הכי חזק בחדר. מותר להתבלבל, לבכות, להגיד "אני לא יודע" ולבקש עזרה. זה לא הופך אותך לפחות גבר. בעיניי זה בדיוק ההפך.

ולמה זה חשוב לי?

כי גם אני מכיר את המקום הזה. אני מכיר את הפאסון ואת ה"הכול טוב אחי". מכיר גם את היכולת לשבת עם אנשים, לצחוק ולעבוד, בזמן שבפנים אתה בכלל במקום אחר. היום, גם כאדם וגם כמטפל, אני פוגש את אותו הדבר שוב ושוב אצל גברים.

אני פוגש גברים חכמים, מצליחים, מצחיקים, חזקים ורגישים. מבחוץ נדמה שיש להם הכול. בפנים אין להם אפילו אדם אחד שהם מרגישים שהם יכולים לדבר איתו באמת. לא על העבודה, אלא על עצמם. לפעמים מדובר בפחד, בריק ובעייפות. לפעמים זו התחושה שאין להם מושג לאן הם הולכים. במקרים אחרים זו פרידה שהם לא מצליחים לצאת ממנה, או בדידות שהם מרגישים גם בחדר מלא אנשים.

הכוח הגברי הישן של "תשתוק ותסתדר" פשוט לא עובד. אנחנו לא צריכים עוד שריון. אנחנו צריכים אמת, קשר ושייכות. צריך חברים שאפשר לדבר איתם בלי הצגה. ובעיקר צריך להפסיק עם הבולשיט ולהתחיל להיות קצת יותר מי שאנחנו באמת.

אז הנה, אני כותב את זה בשבילך גבר

אם קראת עד כאן ומשהו בבטן שלך אמר "זה אני", כנראה יש לזה סיבה. אתה לא היחיד. המון גברים מרגישים בדיוק כמוך, פשוט רובם לא אומרים את זה בקול.

גם אין צורך להפוך מחר בבוקר לבן אדם אחר. אתה לא חייב לפתוח הכול או לצאת למסע רוחני בהודו. אפשר להתחיל בשיחה אחת אמיתית. שלח הודעה לחבר שלא דיברת איתו באמת הרבה זמן. תגיד לאח שלך שאתה עובר תקופה קשה. אפשר גם לדבר עם איש מקצוע או פשוט להפסיק לענות "הכול טוב" כששום דבר לא באמת טוב.

זה רק צעד קטן, אבל הוא אמיתי.

ואם את אישה שקוראת את זה וחושבת על אח, בן זוג, חבר או בן שסוחב משהו בשקט, אולי כל מה שהוא צריך בהתחלה זה שמישהו יפתח לו דלת. בלי לשפוט, בלי לחקור ובלי ללחוץ. פשוט לשאול באמת.

הבדידות היא לא גזירת גורל

בדידות לא אומרת שמשהו לא בסדר בך. לפעמים היא פשוט אומרת שחסר לך משהו מאוד אנושי: קשר. והחדשות הטובות הן שאפשר לבנות קשר מחדש.

כשגברים מורידים לרגע את השריון ונפגשים באמת, הם יכולים לתת אחד לשני כוח מטורף. לפעמים שיחה אחת כנה עם חבר עושה יותר מעוד חודש של בריחה.

העולם צריך יותר מזה. וגם אנחנו צריכים יותר מזה.

ואם אין לך כרגע עם מי להתחיל, אתה יכול להתקשר, לשלוח הודעה או לכתוב לי. נתחיל משם. לפעמים זה כל מה שצריך כדי שהשקט יתחיל להישבר.